<h1>ספר התרומות שער כ"ח חלק ו'</h1>
<h2>דף כ.</h2>
והיכא שהפקיד ראובן שטרות של חובות אצל שמעון ואמר לו במעמד לוי אותן שטרות שיש לי בידך תנם ללוי, והכל במעמד שלשתן, יש לעיין אם יכול לחזור ראובן ולומר לשמעון שלא יתנם לו. ומסתברא דדינא הכי הוא דכל זמן שלא חזר בו יכול שמעון וחייב נמי ליתנם ללוי. אך בחזרת ראובן יש לעיין. ומסתברא שאחר שקנין השטרות דינו חלוק בעצמו וכל שלא קנה השעבוד שבהן לא קנה גופן, בין במסירה וחליפין בין במעמד שלשתן, הלכך מחזירן לראובן שהן שלו, אלא אם כן כתב והקנה לו הם וכל שעבודם והמחהו אצל זה שמופקדין בידו, דהוה ליה המחאה כמסירה, ונמצא שהם קנויות לו בכתיבה ומסירה. גם יש לברר ראובן שהיה לו חוב על לוי בשטר ואמר לו מנה לי בידך בשטר תנהו לאותו מנה לשמעון במעמד שלשתן, מי אמרינן שטרא כמאן דפריעא דמי ומשעה שאמר לו הן משתעבד להאיך, וראובן חייב לתת לו השטר, או דילמא כיון דלא אקנייה ליה בכתיבה ומסירה לא קני ליה. ומפני שנסתפקתי בדבר שאלתי מאת ה"ר משה בר' נחמן ז"ל והשיב [תשובה סימן ל"ג], דבר זה מתחלה הוא פשוט לנו בסברא, שאין המעות נעשין מלוה על פה אצל לוה שלא לגבות מן המשועבדים שלו, שהרי לא מחל לו מלוה כלום, אלא מלוה בשטר היא, אבל לענין השטר אם יכול מלוה לעכבו לצור על פי צלוחיתו או יכול זוכה לומר לו תן לי השטר, דבר זה יש בו עיון. ומסתברא דקנה המומחה עיקר השעבוד על הלקוחות, דכל דאית ליה למלוה על הלוה נקנה במעמד שלשתן, אלא שאין שמעון הזוכה יכול להוציא גוף השטר מידו של מלוה, דאותיות שני קנינין יש בהן, קנין הגוף וקנין השעבוד, ואין אחד מהם נקנה בהקנאת חברו, אלא שמעון תובע ללוה ואם כפר בו או שהוצרך לגבות מן המשועבדין, ב"ד כופין את המלוה להוציא את השטר ודנין לו על פיו, דראיה דזוכה גביה היא ואין כובשין לו עדותו וראיותיו. אבל אם פרעו לשמעון הזוכה, מוציאין גוף השטר מידו ומחזירין אותו ללווה. ודבר זה יש לנו ראיה עליו מההיא דאמרינן [כתובות פ"ז ע"א] גבי מוחל למאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי ניירא בעלמא. מאי גביה, והא ניירא ביד לוקח הוא נימא ליה נכתוב לך מלוה שובר, א"נ נשדי דיותא אמקום עדים, ואתורף דלא ליפוק ליה ללווה חורבא מיניה, אלא שמע מינה דכל שטר שהוא פרוע ומחול מחזירין גופו ללווה, מאי טעמא דגופיה דשטרא מלוה הוא מעיקרא. והכי מוכח בגיטין [גיטין כ' ע"ב] בבעיא דהיו מוחזקין בטבלא שהיא שלה. ומנין אני אומר שאין הזוכה בשיעבוד זוכה בגוף השטר, מדאמרינן [קדושין כ"ז ע"א] אם קדם מוכר וכתב לו את השטר, כאותה ששנינו כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו, כיון שזכה זה בקרקע נקנה שטר בכל מקום שהוא, וזו היא ששנינו וכו'. טעמא דאמר ליה אגב וקנה הא לא א"ל הכי אע"פ שקנה שעבוד שבו שהוא הקרקע לא קנה גוף השטר. והכי מוכח בפרק המוכר את הספינה [ב"ב ע"ז ע"ב]. ושמע מינה שאין גוף השטר נקנה בהקנאת שעבוד עד שיקנה ליה הגוף כדין מטלטלין, ע"כ.
והיכא דהמחהו במעמד שלשתן איכא מאן דאמר דדאמי למוכר שטר חוב לחברו והקנהו לו בכתיבה ומסירה ואע"פ כן יכול למחלו, כמו כן בהקנאת מעמד שלשתן אם מחלו מחול, דלא עדיף מעמד שלשתן מכתיבה ומסירה. וראיתם מדגרסינן בבבא קמא פרק החובל [פ"ט ע"א] גבי העבד והאשה פגיעתן רעה, דפרכינן עלה כמה פרכי, ולא פרכינן וליתבה לה בכתובתה במעמד שלשתן, דתו לא מציא איהי למחולי לכתובתה. ומדלא פריך הכי ש"מ דהמחאת מעמד שלשתן נמי אם מחלו מחול. ואנן מסתברא לן דכיון דאקנינהו ניהליה בתורת מעמד שלשתן שוב אינו יכול לחזור ולמחול, מאחר שפנים אל פנים נכנס הלוה תחת ידו של הנמחה. דטעמא מאי קאמר שיכול למחלו אחר שמכרו, משום דאמרינן אכתי זכותיה דמאן דזבניה איתיה, דהא מצי למימר ליה אידך את לאו בעל דברים דידי את, אבל הכא כיון דאודי ליה חבריה דיהיב ליה ניהליה והכניס עצמו תחת ידו נפק ליה מהאי טעמא וכבר נסתלק הראשון מהכל, ואין לו בזה שום תפיסת יד. והראיה דקא מטו מההיא דבבא קמא ליתה, דמאן לימא לן דבעל דההיא אתתא מזדקיק למיתי קמן כי היכי דליהוי מעמד שלשתן, דהא בי דינא לא מצו למכפייה בכך, וכדלעיל. ואם לחשך אדם לומר מההיא דכתובות [פ"ו ע"א] דאסבה עצה רב הונא דאי פקח מקרקיש ליה בזוזי וכתב ליה שטרא בשמיה ותו לא מצי מחיל ליה, לימא האי תקנתא דמעמד שלשתן אם איתא דלא מצי מחיל. והא לא קשיא, דרב הונא עצה טובה קמ"ל דלא להוי מוכר מצי מחיל ולהוי להאי עליה דהאיך מלוה בשטר, אבל אי עביד מעמד שלשתן נהי דלא מצי מחיל מיהו מלוה ע"פ גביה הויא.
וכן מצינו בתוספות רבני צרפת. וזהו לשונם, מעמד שלשתן נראה שאם מחלו אינו מחול, דעדיף ממוכר שטר חוב. והראיה מדאמרינן בפרק שני דקידושין [מ"ז ע"ב] התקדשי לי בשטר חוב זה או במלוה שיש לו ביד אחרים, ר' מאיר אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת. וקאמרינן התם דפליגי במלוה בשטר מר סבר סמכה דעתה דלא שביק לה ומחיל לאחריני, ומר סבר לא סמכה דאמרה שבקה לי ומחלה לאחריני. ובמלוה ע"פ קאמר דפליגי בדרב הונא דאמר מעמד שלשתן קנה, מאן דאמר מקודשת סבר בין במלוה בין בפקדון אמרה, ומאן דאמר אינה מקודשת סבר דבפקדון בלבד אמרה. ואם איתא דיכול לחזור ולמחול בהקנאת מעמד שלשתן אמאי לא תירץ ליה לא דכולי עלמא אמרה רב בין במלוה בין בפקדון ובהא פליגי מאן דאמר מקודשת סבר סמכא דעתה דלא שביק איהי ומחיל לאחריני, ומאן דאמר אינה מקודשת סבר לא סמכה דעתה דאמרה שביק ליה ומחיל לאחריני. אלא לאו ש"מ מדלא אוקמה בהכי שאינו יכול למחול ממחה במעמד שלשתן. ומאי דקשיא מההיא דגרסינן בבבא מציעא פרק קמא [י"ט ע"ב] דקתני מצא שובר בשוק של כתובה יחזיר לבעל, וליחוש דילמא כתבה שובר בניסן ולא נתנה עד תשרי ומכרה לכתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי ואתי בעל וקא טריף לקוחות שלא כדין, ומשני ש"מ איתה לדשמואל דאמר מוכר שטר חוב וחזר ומחלו מחול. וכיון דאישה מודה מיגו דמציא למחול נאמנת השתא לומר נפרעתי מבעלי. וא"כ דמעמד שלשתן אינו יכול למחול ניחוש שמא מכרה להם במעמד שלשתן, דהשתא אי בעיא למימחל לא מציא, אלא לאו ש"מ דאם מחלה מחול אע"פ שעשתה במעמד שלשתן. והאי דוקיא ליתה, דלהאי חששא לא חיישינן, שהרי אם יש עדים או ראיה ללקוחות שמכרה להן במעמד שלשתן בין ניסן לתשרי ואיהו כשאמרה לו אשתו מנה לי בידך אמר(ה) לה הן, נמצא שהודה שעדיין היה חייב הכתובה באותה שעה שמכרה ללקוחות, ומתוך כך נדע בבירור שאחר כן נתנה לו השובר. ואם לא היו שם העדים כשהמחתה הממון ללקוחות במעמד שלשתן, א"כ הבעל נאמן מתוך שיכול לכפור הכל. ועוד יש לנו טעם אחר לזו ולההיא דב"ק דגרסינן בפרק החובל, שתירץ ר"ת ז"ל שנראה לו שלא שיך הקנאת מעמד שלשתן בכתובה, דכיון דלא נתנה לגבות מחיים והוא ממון מסופק אם יגיע זמן גבייתו אם לאו לא נתקנה בו הקנאת מעמד שלשתן, דלא שייך ביה למימר מנה לי בידך, דהא הוי ממון מסופק אם יגבהו ממנו אם לאו. והיינו הא דנקט בבבא מציעא דילמא זבינתא לכתובה בטובת הנאה, שהרי עדיין לא נתגרשה ולא תוכל למוכרה כי אם בטובת הנאה. ואף שתהיה גרושה, התירוץ הראשון מספק.
